ספר המצוות לרס"ג, פרשיות ציבור ה׳

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction

5 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

עורכי מלחמתי וכו'. היא פרשת משוח מלחמה שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שלהם. וגם הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו מצוה זו. וביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קצ"א ענין המצוה. וז"ל שצונו שנמנה כהן שיוכיח לעם תוכחת המלחמה ויחזור מי שאינו ראוי לו להלחם וכו'. וזה הכהן נקרא כהן משוח מלחמה וכו'. והוא אמרו יתעלה והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן וגו'. ואחרי כן יצוה להכריז שישובו חלושי הלבבות וכל מי שבנה בית חדש ולא חנכו וכו'. תוכחת משוח מלחמה והכרזה בעורכי המלחמה היא חובה במלחמת הרשות וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' ג"כ במש"כ בחבורו הגדול פ"ז מהלכות מלכים. והן הן דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב בקצרה כדרכו. מה יפו בהשיבם המחנכים מן צבאם : אלא שיש לי מקום עיון במש"כ המחנכים. והרי לפי המבואר בסוגיא דפרק כיצד מברכין ברכות ל"ח ע"א דתניא מה הוא אומר המוציא וכו'. רבי נחמיה אמר מוציא וכו'. אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב וכו'. כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש. ורבי נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר המוציא אתכם וגו'. ורבנן ההוא הכי קאמר להו קב"ה וכו'. ומסקינן והלכתא המוציא לחם מה"א דקיי"ל כרבנן דאמרי דאפיק משמע עיי"ש. וא"כ המחנכים נמי לשון עבר משמע שכבר חנכו. וא"כ הדבר תמוה שכתב בהשיבם המחנכים מן צבאם. דהיינו שחוזרים ושבים מעורכי המלחמה. וזה תמוה מאוד דהרי בקרא כתיב אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו' ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וגו'. אבל בנה בית וחנכו. נטע כרם וחללו. ארס אשה ולקחה. אינו יוצא כלל ואינו זז כלל ממקומו. וכדתנן בהדיא בסוטה מ"ג ע"א עיי"ש. הן אמת שכבר הביא בב"י או"ח סי' קס"ז דאיכא מאן דגריס התם גירסא אחריתא. דלרבנן המוציא דמפיק משמע. להבא. ולהבא צריך לברך. ולר"נ דאפיק משמע דהיינו לשעבר. ופסקינן כרבנן דהמוציא להבא משמע. עיי"ש בדבריו. ולפ"ז ודאי הוה אתי שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. ומש"כ המחנכים היינו שצריכין לחנך ועדיין לא חינכו. אלא שראיתי להרב מג"א שם ס"ק ח' שדחה גירסא זו. וכתב דע"כ ט"ס הוא בנוסחאות וכתבו דמפיק במקום דאפיק. והכריח כן מסוגיא דלקמן נ"ב ע"ב דמבואר דצריך לברך על מה שעבר. ומסוגיא דפ"ב דעירובין י"ט ע"א דמבואר בהדיא דהמוציא דאפיק משמע עיי"ש. ובאמת שבכל הראשונים ז"ל מבואר שהיתה לפניהם גירסא שלפנינו. כמבואר בראבי"ה סי' ק"ה ובאו"ז ח"א סי' קל"ט ובפסקי הרי"ד ובפסקי הריא"ז ז"ל פרק כיצד מברכין ובמאירי ברכות שם והר"א אב"ד ז"ל באשכול ח"א סי' כ"ח. וכבר הביא בב"י שם שכן היא ג"כ גירסת בעל העיטור עיי"ש. ולא מצינו בכל הראשונים ז"ל שום סעד ורמז לגירסא שהביא בב"י שם. וא"כ ודאי לא יתכן לומר שזו היתה גירסת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ דבריו תמוהים טובא: איברא שראיתי להרא"ה ז"ל בפי' על הרי"ף ברכות שם דמבואר מדבריו דס"ל דלרבנן דאמרי המוציא דאפיק משמע. לא דאפיק דוקא משמע. אלא דאפיק נמי משמע. משום דמשמע נמי הווה ומשמע נמי עתיד עיי"ש. וכן כתב ג"כ בש"מ לברכות שם עיי"ש. וכן כתב בספר המנהיג הלכות סעודה סי' ד' וז"ל וכשהוא בוצע אומר המוציא למה"א. דמשמע להבא ומשמע לשעבר כדאי' בירושלמי וכו' עכ"ל עיי"ש. וע"כ דעתו דתלמודא דידן נמי לא פליג עלה. דאל"כ ודאי לא הוה פסק כירושלמי נגד תלמודא דידן. ומדברי הרשב"א ז"ל בברכות שם מתבאר דס"ל דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי בזה עיי"ש. אבל דעת המנהיג אינה כן. אלא שיש לתמוה על המנהיג והרא"ה וש"מ מסוגיא דפ"ב דעירובין שם דודאי מבואר שם דהמוציא דאפיק דוקא משמע. ועי' מש"כ הרש"א בחי' אגדות שם עייש"ה. וכמו שהקשה במג"א שם. והב"ח סי' קס"ז אע"פ שלא ראה דברי הראשונים ז"ל שהבאתי. נתכוון מדעתו כדברי המנהיג עיי"ש. אלא שלדבריו אין סתירה מההיא דעירובין שם כ"כ. שכתב דמשמעות פשוטו הוא לשעבר ומשמעות מדרשו הוא גם להבא עיי"ש בדבריו. ולפ"ז יתכן דההיא דעירובין שם היינו לפום פשטי' דקרא. אלא שאין דבריו מובנים אצלי. ולא ידענא היכן מצא דרשא כזו על לשון המוציא. וההיא דרשא דסוף כתובות שתוציא הארץ גלוסקאות. אינה ענין ללשון המוציא כלל. ואם לשון המוציא לא משמע אלא דאפיק לשעבר. האיך נכוון בו גם להבא. ועי' בצל"ח שם שהשיב על הב"ח מצד אחר. ומסיק שלא כדבריו. אלא המוציא לרבנן דאפיק דוקא משמע ולא לשעבר כלל עיי"ש בדבריו. ולא ראה דברי הראשונים ז"ל שהבאתי. ומה שהביא שם בשם אבודרהם. שגה בזה. שלא נמצא כן באבודרהם. ואין להאריך בזה. ואמנם אפי' אם נאמר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת המנהיג והרא"ה וש"מ. מ"מ הדבר תמוה דכיון דעכ"פ לשון המוציא כולל נמי מה שעבר. היאך כתב המחנכים. שכולל נמי אותם שכבר חנכו. וזה נגד קרא ומתניתין כמש"כ: ומלבד זה יש לתמוה מה שלא כתב אלא המחנכים. ואין בכלל זה אלא הבונה בית ונוטע כרם וארש אשה. ואמאי לא כתב ג"כ הירא ורך הלבב. שגם הוא מן החוזרים מעורכי המלחמה. וכמפורש בקרא. ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד דבור לא תשא כתב מצוה זו בדקדוק יותר. וז"ל צבא בקרבו אלי מלחמה יאמץ לב העם מלהסדק. ישוב בונה ונוטע ומארש ורך הלבב במערכת לא יבדק. ודבריו מבוארים דמש"כ צבא. רצה לומר ראש הצבא. דהיינו משוח מלחמה. בקרבו אלי מלחמה וכו'. כמש"כ בקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם אל תיראו וגו'. ומש"כ ורך הלבב במערכת לא יבדק. כוונתו למה שאמרו בספרי שופטים. פיסקא קצ"ב וכולן היו צריכין להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב. שעדיו עמו. שמע קול הגפת תריסין ונבעת. קול צהלת סוסים ומרתית וכו' עיי"ש. וכן הוא בירושלמי פ"ח דסוטה ה"ט כולן צריכין להביא ראי' לדבריהם חוץ מזה שעדיו עמו עיי"ש. וזהו שכתב במערכת לא יבדק. שבמערכת מלחמה הוא בדוק ועומד. ואין צריכין לבדקו. שהכל רואין שנבעת מקול הגפת תריסין. ומרתית מקול צהלת סוסים וכו'. ועכ"פ ראינו דשם דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב. דממש"כ שם בונה ונוטע ומארס. ודאי ממילא משמע שבלא חנך וחלל ונשא מיירי. וגם הביא שם גם רך הלבב. אבל דבריו כאן צ"ע טובא בתרתי. וגם לשון המחנכים בלא"ה קשה. דלא אשכח לשון חנוך אלא בבית. ולא בכרם ובאשה. ואם לא שאין זו דרכו של רבינו הגאון ז"ל היה מקום לומר קצת לפום חומר הנושא דתבת המחנכים אינה אלא ראשי תבות. "הבונה "מארס "חדשים. "נוטע "כרם "ירא "מלחמה. והכוונה היא הבונה בית חדש והמארס אשה חדשה. דבשניהם חדשים דוקא בעינן. בבית כתיב בהדיא בקרא בית חדש. ובארס אשה אע"ג דגבי חוזרי מעורכי המלחמה לא כתיב אשה חדשה. אלא גבי אותן שאין זזין ממקומן הוא דכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא וגו'. מ"מ ילפינן מינה גם לענין לחזור מעורכי המלחמה אם ארס אשה דדוקא חדשה. וכמבואר בהדיא בירושלמי פ"ח דסוטה ה"ו דאמרינן התם אשר ארש אשה. אין לי אלא רובה וכו' מה תלמוד לומר חדשה פרט למחזיר את גרושתו וכו' עיי"ש. ועי' ג"כ שם לעיל הלכה ד' ובפ"מ שם. וכן פירש"י בסוטה מ"ג ע"א בד"ה והמחזיר גרושתו עיי"ש. וכן פירש גם הרע"ב בפיה"מ שם עיי"ש. ועפ"ז היו דברי רבינו הגאון ז"ל כאן מתאימים עם דבריו שם באזהרותיו. והוה ניחא הכל שפיר. אלא שהדבר מוזר לומר כן ולא יתכן כלל. שאין זו דרכו של רבינו הגאון ז"ל בשום דוכתא. וא"כ דבריו כאן תמוהים מאוד לכאורה וצ"ע טובא. אם לא נאמר שאין לשונו מדוקדק כאן בזה. ומה שלא כתב גם הרך הלבב. אין זה אלא קצור בלשונו. משום שאין זה עיקר המצוה אלא אחד מפרטי דיניה. ואין כאן המקום לכתוב כל פרטי דיני המצוה. ועדיין צ"ע בזה: והנה הבה"ג ז"ל וסייעתו מנו במנין הלאוין לאו דלא ימס את לבב אחיו כלבבו. וכן היא הסכמת הרמב"ן ז"ל בלאוין המחודשים שלו ל"ת עשירי. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר. אבל באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל אע"פ שגם הוא מההולכים בעקבי הבה"ג ז"ל. לא מנה לאו זה. ובלתי ספק היתה לפניו נוסחת הבה"ג כת"י רומי. דשם ג"כ לא נמנה לאו זה עיי"ש. וגם הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנו לאו זה. אלא שתחת זה מנה הרמב"ם אל תיראו ואל תחפזו וגו'. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה לא זה ולא זה. וכבר תמה הרמב"ן ז"ל והשיג על הרמב"ם בסה"מ לאוין נ"ח שמנה לאו דאל תיראו. וכתב שאינו אזהרת לאו כלל. ואינו אלא הבטחה בעלמא עיי"ש. ולזה הסכים גם הרשב"ץ ז"ל בזה"ר. וכך היא דעת הבה"ג וכל סייעתו ז"ל. וכבר ביארנו בזה לעיל לאוין קכ"ח קנ"ה עיי"ש:

1 עוֹרְכֵי מִלְחֶמֶת מה יָפוּ בַּהֲשִׁיבָם הַמְּחַנְּכִים מִן צְבָאָם:

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction